תודה ודי

לפעמים החיפוש אחר המילה הנכונה מוביל למסעות ארוכים ומשונים. השבוע האחרון היה שבוע שכזה.

הוא התחיל עם הכנס הבינלאומי של Lead Montessori, שבו הייתה לי הזכות להשתתף ולשתף. שעל אף המרחק, הקורונה והמסכים הרגיש קרוב. כאילו השמיכה החמימה הזו, הטובה והתמימה לעיתים, מצליחה לכסות ולחבר בין כולנו, הרוצים להשאיר משהו קטן לעולם טוב יותר, בין היבשות, הארצות, איזורי הזמן השונים, המגדרים, הרקעים, התרבויות השונות: ההבדלים לא נעלמים מתחת לשמיכה, הם פשוט מאפשרים את המקום אחד לצד השניה.

והחיבור הזה שמאפשר לי להיות פשוט אני: עם חברים מישראל, מאירופה, מארה"ב, מאוסטרליה, יפן, הודו וגם מעזה ומלבנון ומאלג'יר ואני לא צריכה לחתום על שום מסמך הבנות, לא להחזיר שום אדמה ושום מטוס וגם הם לא. אנחנו כאן בשביל היום ובעיקר בשביל המחר.

אז חיפשתי את המילה הנכונה ורציתי לוודא שאני לא חולמת, שאלו באמת החיים שלי, שאני זוכה לחלוק אותם עם אנשים שעוזרים לי לרגע אחד להיאחז בתקווה, ולא הייתי בטוחה מה בדיוק היא המילה שחיפשתי. אז בתור התחלה חזרתי למקורות.

בין כל הציטוטים של ד"ר מונטסורי בחרתי אחד: "הכל, הוא למעשה פירות הנפש האנושית, ודרך החינוך אנו מגלמים את קציר הפירות הללו, אותם יצר לנו האדם". איזו מתנה מדהימה קיבלנו ועלינו לדאוג להמשיך להעביר את המתנה הלאה.

וכך המשכתי עם המתנה שקיבלתי אל עבר השבוע, אל המשך הקורס של AMI לגילאי 6-12, הרצאה שלי על תפקיד המבוגר בחינוך המונטסורי ואל סוף השבוע בו סיימתי קורס לגילאי 12-18 ובמסע הגילוי שלי , ככל שאני לומדת עוד, כך אני מחפשת את המילה הנכונה להגיד.

ובסוף השבוע הזה, בין הסיילים שמוכרים לנו חלומות בזול (אבל כבר אמרנו שאני את החלום שלי חיה כל יום), בין ההודייה האמריקנית, יום הנישואין שלי שהזכיר לי להגיד כל יום תודה על המשפחה שלי שאיתם אני חולמת, צועדת במסע ובין הקורס שהסתיים לו היום, המשכתי לחפש אחר אותה מילה. חשבתי על הילדים המתבגרים שלי שכמו שאמרה הטריינרית היום: "בני נוער סובלים שלא באשמתם ממוניטין גרוע" ואולי אני לא מספיק מוקירה אותם,

ועל אחד מהמשפטים האחרונים שאמרה היום: "כל אחד הוא הזדמנות" וידעתי שלפעמים לא צריך כל כך הרבה מילים. לפעמים צריך פשוט להגיד תודה ודי.