שבוע חלף מאז עברנו למודל למידה מהבית. בו הגבולות בין המורים להורים מתבלבלים ומטשטשים. כשחלק מאיתנו הופכים לטבחים/מנקים/מבדרים/מלמדים של הילדים שלנו והעתיד עוד לא לגמרי ברור, בחרתי לתרגם קטע מספר שעוסק בגילאי בית הספר היסודי ומזכיר לנו מה אפשר ללמוד מחֶבְרוֹת בהן אין שיעורי "זום"...אני לא מנסה לעשות אידיאליזציה של חיים בחֶבְרוֹת לא מתועשות וגם אין לי ציפייה כי הילדים שלנו מחר בבוקר יהיו שותפים מלאים לעבודות משק הבית, זו גם אינה המלצה לעזוב את הלמידה האקדמאית החשובה. רק תזכורת לעצור ולהקשיב, לבחור מה חשוב בעת הזו ולהביט אל היום שאחרי. בסוף התירגום יש לינק למקור באנגלית.
ילד המתקרב לגילאי 6-7 עובר מֵעֵבֶר למה שאנו מכנים השלב ההתפתחותי המוטור סנסורי, כאשר אנו זוכרים כי תנועה וחקר דרך החושים הם הבסיס ללמידה.
שנות הילדות בין גילאי 6-12 מאופיינות כשנים יציבות יחסית והמתאימות ביותר ללמידה אקדמאית. יחד עם זאת ישנה חשיבות להמשך השימוש של הילד בגופו באותה המידה כמו במוחו. להתעמל, ללמוד ולקחת אחריות על תזונה ובריאות ולהמשיך את תרגילי כישורי החיים כגון: בישול, גינון, עבודה עם כלים שונים ודאגה לסביבה. הרגלים בריאים מתפתחים ומתמסדים עכשיו והם שילוו את הילד לאורך השנים הבאות אל הבגרות.
חשוב לזכור שהיסודות והבסיס ללמידה ולעבודה של גילאי 6-12 הונחו בשש השנים הראשונות לחייו של הילד.
אמת היא כי כעת (גילאי 6-12), זהו הזמן האידיאלי להעמיק בלמידה אקדמאית מאחר ומבחינה קוגניטיבית, גופנית ורגשית זהו זמן של יציבות. בבית לרוב, הורה יגיד לילדו: "אתה תתרכז בשיעורי הבית ואני אעשה את הכלים (או אפרוק את הקניות/אקצור את הדשא/אוריד את האשפה....)". גם מצד המורים הילד ישמע משפטים כמו : "למידה היא הניצול הטוב ביותר של זמנך כעת, אנשים אחרים יכולים לנקות את החלונות, לפנות את השלג, לקנות מזון ולהכין ארוחות, לעשות כביסה וכו'" אך, איך ילמד הילד את המיומנויות של לדאוג לעצמו, לדאוג לזולתו, לדאוג לסביבתו?
מה יכול להיות חשוב בשלב התפתחותי זה של הילד בו מתפתח המוסר? איך מצפים מילד בעולם המודרני לבלות את הזמן שלו מחוץ לבית הספר כשלמעשה לא מערבים אותו בפעילויות האמיתיות של חיי משפחה? של חברה אמיתית? פעמים רבות מדיי אנו מצפים כי הזמן מחוץ לבית ספר יוקדש אך ורק לבילויים: מפגשי חברים, שופינג, צפייה בטלויזיה, מיסרונים בטלפון וסתם העברת הזמן עם חברים.
נשאלת השאלה איך תופס הילד את ערכו בעיני משפחתו וחבריו ואיך הוא מרגיש ומעריך את עצמו כאדם? האם אלו חיים מאוזנים? משמעותיים? בעלי ערך? יצרניים? איזה מסר זה מעביר לילד?
אנו אומרים לילד שבמשך שש השנים, מגילאי 6-12 מצופה ממנו ללמוד ולשחק ולא להיות מעורב בפעילות חברתיות מועילות.
חשוב לומר, למידה אקדמית היא חשובה מאוד, אולם אם כל דימויו העצמי של הילד יהיה תלוי בהישגיו הלימודיים ואם את כל זמנו מחוץ לבית הספר יבלה הילד רק בתועלתו האישית, אנו נראה כי דבר זה פוגע בסופו של דבר בהתפתחותו של הילד.
בתרבויות שאינן מתועשות, כאשר לילדים יש עדיין את האפשרות להשתתף במטלות היומיומיות של הבית, לא נמצא מושגים כמו "טרום גיל ההתבגרות" או "גיל ההתבגרות", מאחר וילדים אלו מהרגע בו התחילו ללכת ועד הרגע בו הם מסיימים את בית הספר חוו חיים מלאי משמעות וערך. הם היו נחוצים, תורמים, מוערכים ומשמעותיים בעיני בני משפחתם וקהילתם.
השנים שלאחר מכן, גילאי 12-18 אינן מופרדות, משנות הילדות ואינן נתפסות "כבעיה". הן המשך של אותם חיים משמעותיים, יצרניים ואותם ילדים גדלים להיות בני זוג, הורים ובעלי מקצוע בוגרים ואחראיים.
עם התפתחות הטכנולוגיה, המיחושוב והתקשורת, כאשר תרבות המערב פוגשת את תרבות המזרח ולהיפך, כאשר חֶבְרוֹת מתועשות נחשפות לחֶבְרוֹת לא מתועשות ולהיפך אנו מחוייבים למצוא את האיזון ואף ללמוד מהחֶבְרוֹת הלא מתועשות.
אנו תקווה כי נדע למצוא את האיזון למען הילדים.
מתוך: ילד העולם: מונטסורי, חינוך יקומי לגילאי 3-12 מאת: סוזן מקליין סטפנסון (2013)
(Child of the World: Montessori, Global Education for Age 3-12+ pages 81-83)
